ארוחה על הדשא של מאנה (1863-1862)  היא המודל האידאלי לפיקניק בורגני-אינטלקטואלי נטול דאגות. האישה העירומה, זו החלומית במרחק וזו היצרית בחזית, העבודה המקורית משמשת לדיון במושגי יופי רוח ומחשבה חופשית, הנקשרים אל טבע, גן וארוס. רמז לתשוקה וחיים פואטיים.
הפיקניק הזה יושב בטבע ארץ ישראלי, הרווי בכוחות ומאבקים על הקרקע, עקבות זמן מבעבעים מתחת

ומעליהם איום קיומי של משבר עולמי והרס בידי אדם.  הפסטורליה התמימה לכאורה, עכורה ונמהלה בכתמים אדומים ייצריים וטעונים, קטעי מילים בעברית ובערבית מבצבצות, חרדה ומתח שאי אפשר להסיר.
המציאות עירומה וחשופה ואין בה עוד מקום לייצוג שמימי. הדימוי מתעמת עם שאלות על מגדר,

מוסר וערכים בימינו אנו.
ההחלפה של המוזה בדמות האם הצעירה המפנה אלינו גב ויוצרת מעגל סגור שאינו נזקק למבט מאשר בדינמיקת היחסים המשולשת.  העירום בדשא הוחלף במודל משפחה משתנה. המוזה החופשית היא כלבה כנענית, או גבר מבוגר שרוע באדנות ואולי גבר צעיר המישירים מבט אל האופק, זה דימוי אישי מרובד בשאלות לא פתורות.